פַּעַם נָסַעְתִּי לְאֹרֶךְ יָם הַמֶּלַח עִם מְשׁוֹרֵר עִוֵּר.

רָצִיתִי לְתָאֵר לוֹ אֶת הַמַּרְאוֹת וְשָׁתַקְתִּי.

הוּא רָאָה הוּא הֵבִין;

בדרך לים המלח, קצת אחרי ערד אבדה הקליטה.

ואני נזכרת בשיר של עמיחי, שילווה אותי בשעות הקרובות.

כמה ימים לאחר טבח השבעה באוקטובר התקשרה אליי חברה טובה ואמרה:

"הגיעו מפונים מעוטף עזה  לים המלח" . ואני נדרכתי.

"צריך להקים להם בית ספר, לבנות מערכת, לגייס מורים, הם לא יכולים יותר לשוטט ככה בין המלונות", היא לא הייתה צריכה להוסיף מילה.

ארזתי איתי שלושים שנות ניסיון – מורה לתנ"ך, מחנכת, רכזת שכבה ומקצוע, מדריכה ארצית, סגנית מנהל ומלווה תהליכי צמיחה בבתי ספר.

הגעתי.

ושם, במקום הנמוך ביותר בעולם, בימים בהם מדינת ישראל חווה את הטלטלה האיומה ביותר בתולדותיה

ראיתי. הבנתי.